ראשי מידע לביקור תערוכות חינוך אירועים
מוזיאוני רמת גן כרטיסים
תערוכה

והכלי שלא הונח

הצייר דובי קדמון הוא יליד ישראל, טייס קרב בעברו, דור שני לשואה. עבודותיו – קולאז'ים של רישומים מבוססי-צילום, ציורים ואובייקטים – מנסחות את סיפורו על השואה. קדמון בקיא בטכניקות הציוריות ובוחר לעצמו את הרצויות לו. הרישום שלו קונקרטי ומדויק, וחושף עבודה מאומצת והתמדה, בעוד הנחת הצבע היא אקספרסיבית.

עבודותיו של קדמון אינן רדי-מייד, במובן המקובל של דבר-מה "מן-המוכן". זהו רדי-מייד של זיכרון, הנשמר כקפסולה בצילום. בתצלום הקבוצתי של ההולכים למות, תצלום המסמן את ראשיתו של הרדי-מייד שאימץ קדמון, אחת הדמויות המצולמות היא אמו של האמן – אישה שחוותה את המחנות, עלתה לישראל ובנתה בה את חייה. תצלום אחד, דהוי משהו, מאשש באחת את טענתו של רולאן בארת (Barthes): אם זה צולם – זה קרה והיה.

תצלום זה סימן את ראשית דרכו האמנותית של קדמון; את רגע הזְכירה, שעליו מדבר ולטר בנימין (Benjamin), הפילוסוף היהודי, שמצא את מותו בקפיצה למים בחופי ספרד מפחד שמא יוסגר לגרמנים. בנימין טען, כי הרף עין היסטורי הוא רגע רבולוציוני, המשבש את התהליך האבולוציוני המרגיע והבטוח. זהו רגע של זעזוע רבולוציוני, המתגלה אך ורק במבט הזוכר לאחור.

בציור אחר נראות נשים יהודיות צועדות, כשמאחוריהן מבנה מחנה טיפוסי ופסי רכבת. הנשים מביטות אל הצלם, ובאמצעותו – אל האמן המצייר. אחת מהן נושאת תינוק ומביטה במבט כועס. לצִדה אישה, שלעיניה משקפי שמש גדולים, פריט אופנתי המייחד אותה בתוך המקום הזה. שאר הנשים בקבוצה חסרות פנים, וגם כאן, בקו האופק, השמים הופכים לבליל של אותיות ושל מילים, ואין מעבר להם דבר. בין הרישום לבין המצע, הנראה כעיתון, עובר זר קוצים, המשתרגים זה בזה וחוצים את הציור באלכסון.

ציור נוסף מתאר מגדל שמירה הניצב איתן, ואף בו לא נראה דבר מעבר לאופק. המגדל נועד להרחיב את המבט ולהרחיק את האופק, אך למרות כל אלה – גם כאן האופק ריק ממראות ומלא באותיות ובמילים.

דובי קדמון

אוצר
מאיר אהרונסון
פתיחה
2008



לוגוטייפ מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית לוגוטייפ מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית