לאחר שדרוג חללי התצוגה, המוזיאון לאמנות המזרח הרחוק ברמת גן, פותח מחדש את שעריו עם תערוכה מסקרנת. המקום שאליו אתגעגע יום ולילה - תערוכת היחיד של האמנית שִׁי רוֹנְג, מציעה מבט מרובד ומרתק על התרבות הסינית, בצל תקופה מורכבת בה התחדדו המתיחות, החשדנות והטינה בין סין למערב על רקע התפרצות מגיפת הקורונה.
שי רונג (Xie Rong), ילידת סין, היא אמנית עכשווית רב־תחומית, החיה ופועלת בעשורים האחרונים בבריטניה.
יצירתה של רונג, העוסקת בתחומי הפרפורמנס והווידיאו, מתהווה מתוך זהותה ההיברידית המורכבת ונעה בין תרבויות, בין מסורתיות לעכשוויות. רונג, המציגה בישראל לראשונה, בוחנת ביצירתה תמות של זהות,פמיניזם ומגדר. בתוך כך, היא מערערת על תפישות וייצוגים מערביים סטריאוטיפייםעל סין, כשהתהליך הפרפורמטיבי ואמנות הגוף משמשים אותה כמהלך פואטי וביקורתי המפנה זרקור לסוגיות פוליטיות, אידיאולוגיות ופילוסופיות של מולדתה.היא מספרת סיפורים אישיים ויוצקת אותם לשפת הפרפורמנס, מדקלמת טקסטים באנגלית ושרה שירים סיניים מסורתיים. הנרטיב של האמנית נטוע בסיפור ההיסטוריה המשפחתית שלה. עבודותיה מספרות על חוויות ילדותה בעיר הולדתה צֶ'נְגְדוּ, על משפחתה ועל שושלת אימהותיה הקדומות. הזיכרון האישי שהיא חוקרת מגולם עמוק במורכבותה של החברה הסינית – חברה שעברה ועוברת שינויי עומק אידיאולוגיים, פוליטיים, כלכליים ותרבותיים. עבודותיה של רונג שואבות השראה מהקודים הפרפורמטיביים של החברה הסינית ויוצקות משמעות עכשווית לתוך סמלי תרבות מסורתיים. האופן שבו האמנית עוסקת בסטריאוטיפים של "סיניוּת" חותר תחתיהם.
העיסוק והשימוש בגוף מהווים חלק מרכזי ביצירתה. היא צובעת את פני השטח של גופה בסמלים תרבותיים סיניים קלאסיים – כמו פורצלן כחול לבן, ציורי נוף אופייניים או כתב קליגרפי – ומדברת איקונוגרפיה מסורתית בשפה אישית ועכשווית. יצירתה מתבססת במידה רבה על הפרקטיקה של אמנות הפרפורמנס הבוחנת את הזיקה הלא מובנת מאליה בין הגוף והסובייקטיביות דרך גופו של האמן עצמו. בה בעת היא משלבת אלמנטים מובהקים מיצירות אמני הפרפורמנס של שנות השישים והשבעים, שהתמקדו בחקירת הגוף וכללו בעבודותיהם פעולות של סיבולת גופנית, שנועדו לבדוק את גבולותיו של הגוף בזיקה ליכולותיה של הנפש.
דרך השימוש בקול, בגוף, בדימויים סימבוליים ובכתיבה אישית, רונג מבקשת להעביר מסרים ולעורר שיח. היא חוקרת משמעויות גלויות וסמויות המגולמות בגופה, חושפת את מערכת היחסים בין אלימות, יופי ופגיעוּת ובודקת מחדש כיצד אלו משפיעים על מושגי ה"עצמי" והגוף. יצירתה מדגישה את ההיבט האינטר־סובייקטיבי של חוויית האמנות באמצעות מיקומו של הגוף ופעולתו בחלל בזיקה לאובייקטים ולסובייקטים אחרים. לעיתים קרובות היא מזמינה את הצופים להשתתף בעבודות הפרפורמנס, בעודה שואבת כוח מהמעמד הפגיע שבו היא מעמידה את הקהל ומהרגשת אי־הנוחוּת שלו.בין מחווה לדומיה, היא נוכחת בעוצמה העטופה בפגיעוּת בעת שהיא מפעילה את כוחה על קהל הצופים והופכת אותו לשותף במופע. רגשותיה משתלבים באלו של הצופים, והיא רוקמת עִמם מערכתיחסים המהווה את יצירת הפרפורמנס השלמה. מעגל היצירה הזורם בין האמנית לקהל, בין העבר להווה ובין תרבות מסורתית לאמנות עכשווית מבטא במעגליותו את עיקרון הסַמְסָרָה הבודהיסטי: הגלגול האינסופי של חיים ומוות, של התחדשות וכיליון, של צמיחה וקמילה.
חשיבותה של התערוכה נעוצה בכך שעל אף שהיא מתמקדת בתרבות הסינית, היא מעוררת מחשבה על המצב האנושי ועל היברידיות תרבותית כתוצר של העידן הגלובלי.
האמנית שִׁי רוֹנְג נולדה בעיר צֶ'נְגְדוּ שבסין הקומוניסטית בשנת 1983. היא למדה בבית הספר התיכון לאמנויות בסצ'ואן, היגרה ללונדון בגיל 19, שם השלימה את לימודיה לתואר ראשון בעיצוב גרפי במרכז סנט מרטינס ולתואר שני באמנות ברויאל קולג'– האקדמיה המלכותית לאמנות בלונדון.היא חיה ויוצרת במחוז סארי באנגליה.
מאז שנת 2011 היא משתפת פעולה עם הצלם ג'יימי בייקר, שהוא גם בן זוגה. עבודותיה של רונג הוצגו בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות בבריטניה, הונג קונג, אוסטרליה, סין, שבדיה וגרמניה. התערוכה במוזיאון לאמנות המזרח הרחוק ברמת גן, היא תערוכתה הראשונה בישראל.
