טראו מה נהיה כאן
יאיר גרבוז | קיר אמן
הומור, ובמיוחד הומור שחור, משמש אמנים ככלי להתבוננות נוקבת על החברה ועל המציאות ולהתמודדות עם מצבי משבר וטראומה. בעבודתו של יאיר גרבוז, הומור אינו מכשיר ביקורתי גרידא, אלא מהווה חלק בלתי נפרד משפה אמנותית מזוהה, שבה נשזרים ביטויים צורניים-ויזואליים ייחודיים עם טקסטואליות עשירה ורב-משמעית ליצירת דימויים, המותירים אחריהם שובל של מורכבות חידתית גם לאחר פענוחם הראשוני.
בעבודה ללא כותרת (הנושאת את משחק המילים טראו מה נהיה כאן) נראה היהודי הנודד לצד פסלוני עץ דקורטיביים של דמויות, המזכירות פליטים מאפריקה. גרבוז משתמש באובייקטים עממיים, המהווים שעתוק תרבותי, ולא ב"דבר האמיתי", ובאמצעות שילובם בעבודה נוגע בסוגיות של זהות, של שייכות ושל קולוניאליזם. בהקשר של ישראל כמדינת "קיבוץ גלויות", המאגדת בתוכה פליטים ומהגרים, תוהה האמן: האם כולנו יהודים נודדים, ומהו מקומם של פליטים שאינם יהודים בתוך הנרטיב המקומי?
גרבוז בוחר לעבוד עם פסלונים מן-המוכן (רדי-מייד) ועם קופסאות עץ פשוטות, הנמכרות בחנויות יצירה לילדים. בחירה מודעת זו בחומרים זמינים וזולים מטשטשת את הגבולות בין "נמוך" ל"גבוה" ומציבה שאלות על גבולות האמנות ועל ערכיה. בד בבד היא מקיימת דיאלוג עם המורשת המודרניסטית של האמנות הישראלית, עם אסכולת "דלות החומר", שעמה מזוהה גרבוז, ועם הדיקט, שהוא ממאפייניה המובהקים. כאחד מאבות האמנות הישראלית המודרנית משוחח גרבוז עם דור הסבים והסבתות שלה. הוא מפרש את יצירתם, מתחזה אליהם ולעיתים אף מתלוצץ עמהם. במקום "להרוג" את האב הגדול הוא בוחר להקימו לתחייה באמצעות הומור שנון, המייצר התנגשות בין המסורת האירופאית המודרנית לבין מופעיה של הישראליות העכשווית, הלבנטינית, הדינמית והמורכבת. טראו מה נהיה כאן אומר לנו גרבוז ומזכיר, שהאמנות ככלי ביקורתי חיה ונושמת את המתח שבין עבר להווה, בין הגלובלי למקומי ובין ההיסטוריה האישית להיסטוריה הקולקטיבית.
דימוי: יאיר גרבוז, ללא כותרת, 2016, טכניקה מעורבת על דיקט, מאוסף המוזיאון. צילום: נטע לנצמן
אוצרת: שרי גולן
קיר אמן כחלק מאשכול התערוכות:
מה שהלב רוצה
אמנות כשער לריפוי
דימוי: יאיר גרבוז, ללא כותרת, 2016, טכניקה מעורבת על דיקט, מאוסף המוזיאון. צילום: נטע לנצמן