סיפורו של לאו ריי הוא סיפור של געגוע: געגוע לזמן אחר ולמקום אחר; געגוע, שאותו יכול להרגיש רק מי שנעקר מרצון או מכורח ממקום אחד למקום אחר. אין זה געגוע לנוף או לאנשים. זהו מצב נפשי כמעט קבוע, כמיהה של הנעקר אל המקום ההוא, אל מקום שהכיל את המהות, ולא את הפרקטיקה. אך אין לטעות – זו אינה נוסטלגיה; זהו אינו מצב של אידיאליזציה של המקום הקודם או של הזמן האחר. זהו געגוע עמוק, מן הסוג שלא ניתן להגדירו או לתארו, אלא רק לחוש אותו.
לאו ריי החל בלימודי פיזיקה תיאורטית בליטא. עם תום לימודיו, ומתוך תחושת אי שקט עבר לתיאטרון, ומשם בשיוט חופשי כמעט אל האמנות הפלסטית, שהייתה חלק ממנו עוד מילדות. בשנת 1991 עלה ארצה.
"חיברתי בדים בגדלים שונים, וזה התחיל להתארך ולהתרחב", הוא מספר. "אני מסתכל על האינסוף לא כעל סדרה, אלא כעל ציור אחד או כיומן אישי, אבל לא כזה שמסתירים אותו מעיני זרים, אלא כזה שכל אחד יכול לקרוא בו. ומה כותבים ביומן? מה קרה לך, מה אתה אוהב, מה ראית, מה הרגשת. זה מה שאני מצייר".
התבוננות מעמיקה בציורים מגלה, כי יש לריי מעין מאגר דימויים; סוג של אותיות, שצירופיהן השונים יוצרים מילים שונות. את דימוייו ניתן לתאר, ומעבר לכך ניתן לקבץ אותם, לכעין לקסיקון ייחודי לאמן. בין הדימויים (האותיות) ניתן למצוא חתול, כלב, צמחים, עצים, סוסים, מים ומזרקות, ציפורים, כתמי צבע חסרי משמעות, טקסטים שונים, נופים מדומיינים, נופים של ממש, ציטוטים מתולדות האמנות ודמויות גרוטסקיות. כל אלה מתחברים לכדי מערכים ציוריים שלמים, המתפצלים לכאורה בין ציורים הנראים כאילו צוירו בסגנונות שונים, ולמעשה הם הופכים לגוף אחד, שהוא פרטיטורה של ההצגה שאותה כותב לאו, הצגה על חיים קשים וציניים, המסתתרים מאחורי הומור; לא צחוק, אלא הומור ציני, המגן במידה רבה מפני החיים עצמם.
