מומיות הן גופות, שהשתמרו בשלמותן במהלך תקופה ארוכה, ועל כן הן מספקות מידע רב-ערך על אודות התקופה שבה חיו, על אורחות חייהן, על מזונן ועל הגורמים שהביאו למותן. ניתן לראות בהן מעין כמוסות זמן.
החניטה משמרת באופן מלאכותי את גופו של אדם או של אורגניזם אחר לאחר המוות. הגופה נעטפת בתכריכים ומטופלת בתרכובות שונות, המשמרות אותה. בתרבויות עבר שונות הייתה נהוגה חניטה כמנהג דתי. בני האינקה בפרו, שושלת האן בסין, הילידים באוסטרליה, וכמובן המצרים הקדמונים – כולם נהגו לחנוט את מתיהם.
האמונה באלים ובחיים שלאחר המוות הייתה אחת התֵמות המרכזיות בתרבות המצרית הקדומה. על פי אמונתם של המצרים הקדמונים, שישה יסודות חשובים מרכיבים את האדם: הגוף הפיזי, הצל, השם, הרוח, האישיות והאַל-מוות. על פי אמונה זו, נשמתו של אדם מתקיימת כל עוד גופו קיים, ואם הגוף יישמר, תוסיף גם הנשמה להתקיים. המצרים אף האמינו, כי לאחר מות האדם יוצאת נשמתו למסע ארוך, שבו תזדקק לצֵידה לדרך, ועל כן נקברו לצד הגופה כלי חרס, שמולאו במזון ובמשקה. החניטה התבצעה על ידי אנשי מקצוע מוסמכים ונערכה בקפדנות רבה, משום שעל פי האמונה, פגיעה בשלמות הגוף תשפיע על תפקודו של המת בעולם הבא.
בתערוכה "המומיה העליזה" נבחן מושג המומיה משתי נקודות מבט: מן ההיבט הפיזי, הכולל את אקט החניטה, ומן ההיבט הרוחני, המתאר מצב ביניים של המתנה, מעבר בין עולמות או התהוות מחדש. באמצעות עבודות אמנות עכשוויות ממחישה התערוכה גישות שונות לנושא. במקביל נסקרות בה עבודותיה של לאה ניקל, בהן עבודתה המופשטת, המומיה העליזה, שהעניקה את שמה לתערוכה כולה. שמה המבודח והמשעשע של העבודה, הנשלטת ברובה על ידי גוון ורוד עז, פָּתח פֶּתח לנושא רחב, שבו עוסקים אמנים רבים: העולם המיסטי, מצבי מעבר בין חיים למוות ומצבי המתנה שונים בדרך לטרנספורמציה.
משתתפים: אורי אבירם, מאיה אטון, דור גז, יעקב דורצ'ין, יואב חנן, אמון יריב, מרים כבסה, אילת כרמי, נטע ליבר שפר, עופר ללוש, לאה ניקל, חנה סהר, יהודית סספורטס, שרון פוליאקין, משה קופפרמן, גלית ראוכוורגר, יאן ראוכוורגר, אלדד רפאלי, חן שיש
