בארץ אהבתי - (אי) מקום

(אי) מקום

המקום שבו תוקעים היהודים את מקל הנדודים שלהם הוא תמיד כפול. המקל התקוע כיתד בארץ ישראל, ננעץ בעת ובעונה אחת גם בלא-מקום, בקול, ברעיון, בספר.

זלי גורביץ' וגדעון ארן, "על המקום - אנתרופולוגיה ישראלית" (זלי גורביץ, על המקום, עם עובד, 2007)

מקום ומקומיוּת הם ערכים משתנים בשיח הזהות הישראלי, המעבד מראשיתו היבטים שונים של יחסי גומלין בין גלוּת לשיבה, בין נדודים להתיישבות, בין פליטוּת לילידוּת. בתשתית הפרויקט הציוני עומד רעיון השיבה של העם היהודי למקומו, ולצידו השאיפה ליצור מקומיות ארץ-ישראלית בדמותה של תרבות ילידית הצומחת מהמקום ומעוגנת בו. שאיפה זו ניזונה מהיסטוריה של הגירה, מתפיסה בראשיתית של מרחק וזרוּת ביחס למקום, מהעדר תחושת זהות מובנת מאליה בין הישראלי לארצו. ולכן, השיח על ממשותו ומשמעותו של המקום, על זהותנו כבני המקום, עדיין ער, חסר מנוח, רווי תשוקה וכאב.

המקום הישראלי עוצב אפוא לא רק כתולדה של הפרויקט הציוני וכשיאה של היסטוריית הגירה והתיישבות (הכרוכות בסכסוך), אלא אפשר לראות בו המשך של תפיסת המקום העברית-היהודית הקדומה, המתאפיינת מקדמת דנא ולאורך הדורות בכפל-פנים: בין שאיפה אוטופית של כמיהה למקום וקידושו ("הארץ המובטחת"), לבין רתיעה והסתייגות ממימוש הישיבה במקום. חוויית המקום העברית-היהודית-הישראלית התנסחה מימי קדם ועד ימינו כחוויה מיתית, אמביוולנטית, הנעה בין קטבים של מקום ואי-מקום, ומאופיינת בתנועה מעגלית חוזרת של גלות, נדודים ושיבה. במסורת זו, המקום נותר תמיד גם רעיון, מושג מופשט המצוי בהגדרה מתמדת.

תנועת מטוטלת זו בין כמיהה להגשמה, בין רעיון מופשט למימושו, בין קדושה לחולין, משתקפת בזרמים השונים של האמנות הישראלית, הטווה כחוט השני את שביליו של סיפור-העל של המקום הישראלי במהלך המאה ה-20: בעשורים הראשונים של המאה, אז נולד הציור הארץ-ישראלי, היה הנוף המקומי ביצירותיהם של האבות המייסדים, כדוגמת ראובן רובין, נחום גוטמן או ציונה תג'ר, לדימוי רומנטי אפוף בקסם האוריינטליסטי של המבט המערבי על המזרח, וחלק מהותי בשאיפה להשתייך למקום. בהפשטה הלירית של "אופקים חדשים", שזכתה למעמד הגמוני באמנות הישראלית באמצע המאה ה-20, ציירים כמו יוסף זריצקי ויחזקאל שטרייכמן מצאו באקלים ובאור המקומי מפתח לניסוח שפת ציור מופשטת מקומית בעלת איכויות אוניברסליות. אמנים אחרים טוו קשרים ייחודיים בין רעיונות מופשטים מהעבר הקרוב או הרחוק להווה המתחדש: כך יצחק דנציגר השתמש ביצירתו בדימויים מתרבויות ילידיות או מתרבויות המזרח הקדום; אריה ארוך עיבד מוטיבים מבית ילדותו ויצר חיבור נועז של מסורת יהודית עם אוונגרדיות אמנותית, ומרדכי ארדון יצר שפת ציור מיסטית-סימבולית המקיימת זיקה הדוקה לעבר היהודי. שנים מאוחר יותר, משה גרשוני הפגיש בשפתו האקספרסיבית בין סמלים, דימויים וטקסטים מהתרבות היהודית ומהאתוס הציוני.

המינימליזם, ההפשטה והמושגיות היו לזרמים המובילים באמנות שנות ה-60 וה-70, למשל ביצירתם של אביבה אורי, מיכאל גרוס, רפי לביא, מיכאל דרוקס ותמר גטר. מגמות אלה קשרו בין חומרים "דלים" וחומריות נזירית לבין נראותו של המרחב האורבני-הישראלי וערכים מופשטים כמו האתוס הצברי או ההיבט הלא-חומרי שבמורשת היהודית – אסתטיקה שהאוצרת שרה בריטברג-סמל הגדירה במושג "דלות החומר". תהליכי ההתפכחות וההתפרקות שהבשילו לאחר מלחמת יום הכיפורים, וזניחת האתוס החלוצי לטובת ערכים של חברת השפע הצרכנית, אופיינו מאז בריבוי של נקודות מבט ודרכי ייצוג באמנות הישראלית. יצירתם של אמנים רבים, מציבי גבע ועד גל וינשטיין ואחרים, מעלה תפיסה מפוכחת, ישירה ולא פעם קודרת, פצועה ודיסטופית, החושפת את הסימנים, הפגמים והחטאים, שנטבעו במקום בידי דורשיה ודורסיה של הארץ.

רוני כהן-בנימיני