איילת השחר כהן מספרת אגדות פרי דמיונה, ההופכות עבורה, תוך כדי סיפור, ממציאות מדומה למציאות ממשית. היא יוצאת למסע ונותנת בידי בת-דמותה תפקיד בסיפור, שאותו היא פורשת באמצעות הצבת חלל, הכוללת צילום מטופל ואובייקטים, העשויים מחומרים אורגניים ואחרים. לתערוכה קראה "הלב זוכר", כאילו יש לזיכרון מקומות משכן שונים. השחר כהן יוצרת חללים ייחודיים, המכוננים מעין עולם סגור, ובתוכם היא מוסיפה לבנות עולמות, מראות והשתקפויות. זהו עולם פיזי, המתורגם משפת האגדה לשפת החומר. החלל הריק מתמלא בחיים, וכמו במעשה הבריאה – החיים ממלאים את הכול.
