אני מדברת עם ציור

איטה גרטנר: אני מדברת עם ציור

איטה גרטנר (1932, פולין – 2025, תל אביב) הלכה לעולמה השנה בעודה מתכוננת לקראת תערוכה זו ויוצרת בסטודיו מדי יום ביומו. גוף עבודותיה, המשתרע על פני עשורים אחדים, מקיף עבודות בטכניקות מגוונות ובגדלים שונים, ממיניאטוריות ועד מונומנטליות. יצירתה התמקדה, בראש ובראשונה, בציור ובגבולותיו, ומכאן גם הציטוט שבכותרת התערוכה, "אני מדברת עם ציור", הלקוחה מאחת מעשרות עבודות הטקסט שיצרה גרטנר בשנים האחרונות במקביל לטקסטים נוספים ששולבו עם יצירה פלסטית. במקום המחשבה השגורה של דיבור באמצעות אמנות או ציור, היא מדברת עם ציור, כשתי ישויות נפרדות, המקיימות ביניהן יחסי גומלין אנושיים מורכבים. 

גרטנר גדלה במשפחה דתית. היא התייתמה בגיל 12 ומאז גידלה את אחיה – חוויה שהשפיעה רבות על יצירתה. בגיל 18 חוּתנה וילדה את ילדיה. לאחר שיצאה בשאלה בשנת 1970, למדה במדרשה לאמנות, בבית ספר קלישר, בבית ספר קמרה אובסקורה (לימודי תיאוריה וביקורת) ועוד.

יצירתה של גרטנר מתייחדת בשלל דמויות נשיות – ספק אמיתיות, ספק מדומיינות – המעלות שאלות על הגבול הדק שבין גוף לנפש ועל נפש האדם בכלל. התערוכה מציעה מבט מעמיק על חלקים נבחרים ממכלול יצירתה ומזמנת מפגש מחודש, אישי והיסטורי גם יחד, עם השפה הייחודית, שפיתחה במרוצת עשרות שנות פעילות.

גרטנר, אחת מפורצות הדרך בשדה האמנות המקומי כאישה וכפמיניסטית, הייתה אמנית פורה, אך במסגרת הסיפור של האמנות הישראלית מעולם לא זכתה להכרה שלה הייתה ראויה. "אני מדברת עם ציור" היא תערוכה רטרוספקטיבית מיצירתה, אך גם תערוכת היחיד המוזיאלית הראשונה שלה, המלוּוה בתחושת החמצה מסוימת, כיוון שגרטנר לא זכתה לראותה בחייה. לצד האכזבה ניכרת בתערוכה גם תחושת דחיפות ושליחות, כמו מבקשת לתבוע את מקומה של גרטנר בסיפור ההיסטורי של היצירה הישראלית ולהצביע עליה כעל אמנית יוצאת דופן, מעמיקה ומשמעותית.