חשופות לקריסה
עבודותיה של עטר רבינא נובעות מהתבוננות פנימית בחוויות החיים, במגבלות הגוף ובשברונות הלב. במרכזן מתקיימים ניגודים חומריים ותמטיים ומתחים בין קטבים, ללא כל ניסיון או מאמץ ליישב ביניהם. רבינא מתארת בטבעיות את המפגש בין שלווה לאימה, בין סדר לפריעה, בין עונג לכאב ובין מזרח למערב. יצירתה מקיימת דיאלוג עם ההיסטוריה והאסתטיקה של אמנות המערב, ובמקביל שואבת השראה מסמלים מתרבויות המזרח, בהם העין השלישית ודמויות מרובות איברים.
שתי העבודות המוצגות במוזיאון נושאות בחובן באופן חומרי וחשוף תחושת פיצול או שבר, הפרדה בין האני לאחר, בין השלם למפורק, ומזמינות את הצופה להישיר מבט אל המורכבות ללא מסווה.
דימוי עליון: עטר רבינא, מה אם, 2024, חול, אקריליק ודיו על לוח גבס. צילום: נטע לנצמן
אוצרת: קרני ברזילי
קיר אמנית כחלק מאשכול התערוכות:
שֶׁלָּהֶן: פיסות היסטוריה מחודשת
האשכול מורכב מחמש תערוכות, המציגות ראייה נשית, מלאכת ידיים ורגש. ריבוי נקודות מבט הנעות על קו התפר שבין האישי לפוליטי, בין התיעודי לבדיוני, ומעיד על הצורך לנסח מחדש ולהותיר חותם.
המשותף לתערוכות הוא המבט הבין-דורי, המוליד גרסה חדשה ל"מלאך ההיסטוריה" – מושג שטבע הפילוסוף היהודי, ולטר בנימין, בהתייחס לציורו של פאול קלה (Klee), Angelus Novus (1920). המלאך של בנימין מסמל התבוננות אתית וביקורתית בהיסטוריה – ניסיון לראות לא את ציר ההתקדמות, אלא את סבלם של הנפגעים והנשכחים.
מעל האשכול מרחפת רוחה של "מלאכית ההיסטוריה", המביטה בעת ובעונה אחת אחורנית וקדימה; לא רק רואה את שברי ההיסטוריה, אלא נושאת אותם בגופה. היא מעזה לשאת את קולה במקום שבו הושתקו אחרות. היא אינה כבולה לקאנון המקובל, אלא מוסיפה לו כרצונה ומזכירה לנו שהאמת אינה בינארית ואף לא מוחלטת. מתוך סיפורים ששמענו בעבר עולים וצפים נרטיבים חדשים, צורות וזוויות נוספות, הממתינות לשיתוף ומבקשות להפוך לנחלת הכלל.
דימוי: עטר רבינא, מה אם, 2024, חול, אקריליק ודיו על לוח גבס. צילום: נטע לנצמן
