מיטל כץ מינרבו: עבודת שדה
בשנת 1911 הוקמה בכינרת "חוות העלמות", יוזמה פורצת דרך של נשים חלוצות מבנות העלייה השנייה, שביקשו להשתלב בעבודת האדמה ולשבור את גבולות המלאכות הביתיות. נשים אלו – בהובלת דמויות כמו חנה מייזל שוחט, מקימת החווה – יצרו יש מאין ענף חקלאי חדש, שהושתת על גני ירק ובוסתנים, מתוך כמיהה לשחרור, לשוויון ולמימוש מהפכת האישה העברייה. מעשה האמנות שואל מה נכנס בשערי הזיכרון הקולקטיבי ומה נדחק לשוליו. הנוף משמש כמרחב של זיכרון ומשמעות – שכבות של עבר נשי.
המיצב הרב-שכבתי קלוע כולו בטכניקת ראטן מסורתית ופורש גן, שנוצר ביד נשית: עצים, פרחים, פירות וספסל. בתוך מרחב זה, שבו החומר הטבעי נכרך לכדי מבנים מלאכותיים, מהדהדת פעולה של התנגדות שקטה. על הרצפה מוצגים ציורים גדולי ממדים בהשראת תוכניות שהתוו בראשית המאה ה-20 אדריכליות נוף ומעצבות גנים אירופאיות מובילות, ביניהן גרטרוד ג'קיל ווִיטה סקוויל־וֶוסט, המתכתבים עם חזון ערי הגנים בישראל, בהן רמת גן.
כץ מינרבו מנכסת את הפרקטיקה הגברית של רישום בוטני ומייצרת לקסיקון צמחים נשי מומצא, המבקש לקרוא תיגר על גבולות תרבותיים ומגדריים ולתת דרור לתשוקות מודחקות ולמאוויים כמוסים. באמצעות מעשה הקליעה בחומר הגמיש היא מייצרת מבנים פראיים, הבוחנים את מארג היחסים בין טבע, גוף וזהות נשית, ובתוך כך חושפת מנגנוני הדרה והשכחה.
דימוי הצבה מהתערוכה: עבודבת שדה, מיטל כץ מירבו. צילום: יובל חי
*בתמיכת קרן אאוטסט לאמנות עכשווית
דימוי עליון: ללא כותרת, 2025, עפרונות צבעוניים על נייר נטול חומצה (פרט), באדיבות האמנית.
מחקר ואוצרת: דרורית גור אריה
עוזרות לאוצרת: אורית הולנדר, גילי זיידמן
תערוכה כחלק מאשכול התערוכות:
שֶׁלָּהֶן: פיסות היסטוריה מחודשת
האשכול מורכב מחמש תערוכות, המציגות ראייה נשית, מלאכת ידיים ורגש. ריבוי נקודות מבט הנעות על קו התפר שבין האישי לפוליטי, בין התיעודי לבדיוני, ומעיד על הצורך לנסח מחדש ולהותיר חותם.
המשותף לתערוכות הוא המבט הבין-דורי, המוליד גרסה חדשה ל"מלאך ההיסטוריה" – מושג שטבע הפילוסוף היהודי, ולטר בנימין, בהתייחס לציורו של פאול קלה (Klee), Angelus Novus (1920). המלאך של בנימין מסמל התבוננות אתית וביקורתית בהיסטוריה – ניסיון לראות לא את ציר ההתקדמות, אלא את סבלם של הנפגעים והנשכחים.
מעל האשכול מרחפת רוחה של "מלאכית ההיסטוריה", המביטה בעת ובעונה אחת אחורנית וקדימה; לא רק רואה את שברי ההיסטוריה, אלא נושאת אותם בגופה. היא מעזה לשאת את קולה במקום שבו הושתקו אחרות. היא אינה כבולה לקאנון המקובל, אלא מוסיפה לו כרצונה ומזכירה לנו שהאמת אינה בינארית ואף לא מוחלטת. מתוך סיפורים ששמענו בעבר עולים וצפים נרטיבים חדשים, צורות וזוויות נוספות, הממתינות לשיתוף ומבקשות להפוך לנחלת הכלל.
דימוי: ללא כותרת, 2025, עפרונות צבעוניים על נייר נטול חומצה (פרט),באדיבות האמנית.
