רותי הלביץ כהן: הכפר האולימפי
בתערוכה הכפר האולימפי שוזרת הלביץ כהן בין אירועים היסטוריים לבין סיפורים אישיים עטופים בפנטזיה ומייצרת מפגש בין שני צירים מקבילים לכאורה. היא טווה סיפור חדש – נרטיב הנובע מן העיסוק בטראומה בין-דורית ומוביל לשרשרת של חוויות, המתעצבות במגוון שפות אמנות.
בלב התערוכה עומדת סדרה של קולאז'ים מונומנטליים, מצוירים על גבי כרזות פרסום ישנות, שבהם מתועד הכפר האולימפי בגרמניה טרום מלחמת העולם השנייה. את הכרזות קיבלה הלביץ כהן מיאן בייסוביץ, היסטוריון ואמן ברלינאי, החוקר את תולדות הכפר האולימפי מקים בו ארכיון היסטורי.
העולם האמנותי של הלביץ כהן מתנהל זה שנים כמשק אוטרקי סגור, שבו סמלים ודימויים נשזרים באמצעות שפה חומרית מובהקת. בתערוכה הנוכחית נפרץ המעגל, ושפתה מצטלבת עם עולם צילומי זר מן-המוכן (רדי-מייד), המחדיר ליצירתה מערך נושאי וחומרי אחר. ההצלבה בין שני עולמות, הנטועים בצירי זמן, ביקומים ובתחומי עניין נבדלים, מעלה על הדעת את רעיון "השלישיוּת" (Thirdness), המתואר, בין השאר, בכתביה של הפסיכואנליטיקאית הפמיניסטית, ג'סיקה בנג'מין (Benjamin); האפשרות להיווצרותו של מרחב "שלישי" בין מטפל למטופל – לא "אני" ולא "את/ה", אלא ישות משותפת, המתהווה בתהליך ההתייחסותי מתוך הכרה באחר ומשקפת נפרדוּת ואחדוּת בעת ובעונה אחת. באמצעות חיבורים בין כוחות הופכיים – מציאות ובדיה, קורבן ומקרבן, מודע ולא מודע, אנושי ומיתי, בתולה ומופקרת, חי ודומם – בוראת הלביץ כהן מרחב תודעתי שלישי מדומיין משלה.
דימוי עליון: רותי הלביץ כהן, במבי (אילה ויעל), 2024, מגזרות נייר מצוירות בטכניקה מעורבת על תצלום מודפס על באנר (פרט). צילום: טל בדרק
אוצרת: שרי גולן
עוזרת אוצרת: גילי זיידמן
תערוכה כחלק מאשכול התערוכות:
"שֶׁלָּהֶן"
פיסות היסטוריה מחודשת
רותי הלביץ כהן, במבי (אילה ויעל), 2024, מגזרות נייר מצוירות בטכניקה מעורבת על תצלום מודפס על באנר. צילום: טל בדרק
